לזכרו של גדי יקירנו שנפל בקרב על הגנת המולדת מפני מחבלים 1983-2002
חפש: |
בס"ד 25-11-2006
גדי, נולדת בבית-החולים "קפלן" ברחובות, בערב חג שבועות. שם נשמת את נשימתך הראשונה. ילד עדין ורגיש במשקל 2.50 ק"ג. ואכן גדלת ויפית וחזקת. אהבנו אותך בדרכנו החונקת מעט, הרי ידענו כל הזמן מה נכון ומה טוב עבורך ורצינו תמיד לנקות לפניך את הדרך, שיהיה קל יותר, שלא תישרט בקוצים שפגעו בנו, שלא תחיה את הצלקת שלנו. אני זוכרת את מסיבת-הסיום בתיכון, אמרת: "אמא, אל תבואי, אני לא ילד קטן." אך אני יודעת שכאשר הארגון והלוגיסטיקה נתקעו נחלצת שוב לעזרה, תמיד היית מוכן לעסוק במוסרת, ואחר-כך בא היום "קח את בנך, את בכורך, אשר אהבת..."
לצבא הסכמת ללכת רק כלוחם, שהרי בעיניך אין דרך אחרת. ראינו, אבא ואני, כמה נאבקת ולא הרפית. ולאט-לאט רווח לך. יש לנו עוד שלושה ילדים מקסימים, ליאת, ניר ואבינתן. הם החזירו ויחזירו אותנו לחיים, הם לא יאפשרו לנו לנדוד למחוזות המסכנות. אבל איך עושים את זה גדי יקירי, אני כל-כך מתגעגעת. מתגעגעת לשיחות-הטלפון הנבוכות, יש גם אהבה, גם מבוכה, אבל אני כל-כך גאה בך. ראה העולם את בני מגיע הביתה. גדי, השארת לכולנו חור גדול פתוח. תודה לך חמוד על השמחה שנתת לנו, על ההתרגשות שגרמת לנו, על הגאווה הענקית שהענקת לנו ועל ההגנה שפרשת עלינו. אני מבקשת את סליחתך על כל הכעסים שכעסתי עליך, על קוצר הרוח לפעמים כשפניתי אליך, שלא הבנתי מדוע היית צריך בחופשה להתפרק עד מאוחר בלילה על-מנת לשוב לבסיס עם כוח להמשיך, בדיעבד – צדקת! אני מקווה שאתה נמצא פה איתנו ורואה את האהבה שלנו אליך.
ואסיים כאן, לא כי נגמרו המילים, אלא רק בגלל שהן אף-פעם לא יגמרו. שמור על מי שאהבת ותן לנו את הכוח לחיות שוב. להתראות בן, עוד נפגש בהמשך הדרך, אני מקווה. כואבת ומתגעגעת לקצת שהיה ולהרבה שיכול היה להיות.
אמא ואבא. חזור |